רז נ' אליהו חב' לבטוח בע"מ

פסק דין

מבוא

לפניי, תביעת התובע יליד 20.12.1964, בגין אוטם שריר הלב (להלן: "האוטם") שארע לטענתו, ביום 15.2.05 בשעות הצהריים עת נהג ברכב מעבידתו (להלן: "הרכב"). לטענת התובע, במהלך נסיעתו בלם בבהלה את הרכב בלימה פתאומית, על מנת להימנע מפגיעה ברכב שלפניו. בכך מנע מגע בין כלי הרכב, אולם בו במקום חש כאבים בחזה, עצר את הרכב לצד הדרך ופונה לביה"ח (להלן: "האירוע").

יאמר כי במהלך אותו יום היה התובע שרוי במתח רב בעקבות ויכוח חריג עם מעבידתו שאיימה בפיטוריו ערב קודם. (להלן: "הויכוח").

לטענת התובע, האירוע הינו "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "החוק").

התביעה הוגשה כנגד הנתבעת אשר היתה בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו מבטחת השימוש ברכב.

האוטם הוכר ע"י המל"ל כ"תאונת עבודה" וועדה רפואית מיום 27.12.05 (להלן: "הועדה") קבעה כי בגין האוטם נגרמה לתובע נכות לצמיתות בשיעור של 25% לפי תקנה 9(1)(ג)(II) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ו – 1956 (להלן: "התקנות"). הועדה עשתה שימוש חלקי בתקנה 15 לתקנות והגדילה את הנכות ל- 32%.

הנתבעת חלקה על טענת התובע בדבר עצם קרות האירוע כנטען על ידיו, דהיינו כי נאלץ לבלום בפתאומיות ובבהלה את הרכב וכי בגין כך ארע האוטם וכן עתרה להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל, בין היתר, מהטעם כי לטענתה האוטם ארע בגין הויכוח.

אקדים ואומר כי בהחלטתי מיום 26.3.08 נעתרתי לבקשת הנתבעת. בהחלטתי מיום 30.3.08 הורתי על מינויו של פרופ' צבעוני כמומחה רפואי מטעם בית המשפט. פרופ' צבעוני קבע כי נותרה לתובע נכות לצמיתות בשיעור של 10% בגין האוטם לפי סעיף 9(1)(ג)(I) לתקנות. כן קבע פרופ' צבעוני כי הן הויכוח והן האוטם היוו "טריגר" לקרות האוטם.

הצדדים חלוקים בשאלה האם האירוע אכן אירע, כטענת התובע, ומהי נכותו הרפואית והתפקודית בגינו, אם אכן יוכח שאירע.

פסק-הדין ניתן לאחר ששמעתי בישיבת יום 9.2.2010 את עדויותיהם של התובע ושל אשתו, הגב' ענת רז (להלן: "ענת"), שמעתי בתום הדיון את סיכומיהם של ב"כ בעלי הדין וקראתי בעיון כל התיעוד שהוגש.

כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור, אלא אם יאמר אחרת.

דיון

האם האירוע אכן אירע כטענת התובע?

שוכנעתי כי התובע, במהלך נסיעתו בשירות מעבידתו, עצר את הרכב לצד הדרך בצומת חולון לאחר שחש כאבים בחזה. סביר להניח כי אנשים אכן נקבצו למקום וחשו לסייע לתובע ואף התקשרו למד"א להזעיק עזרה. כן שוכנעתי כי התובע אחוז היה בפחד וחשש לחייו – תגובות שהינן פועל יוצא וטבעי לאוטם שארע.

בדו"ח מד"א נרשם כי בעת שהתובע נהג ברכבו חש כאבים בחזה וקושי בנשימה, על כן עצר בצד הדרך והזמין את מד"א. בדו"ח, כמו גם בהגיעו לחדר המיון נרשם כי כאביו החלו בעת הנהיגה במהלך עבודתו. בשני המקרים לא נרשם כי התובע נאלץ לבלום בלימת חירום את הרכב וכי כתוצאה מהבהלה שאחזה בו, ארע האוטם.

טענת התובע לפיה האוטם ארע במהלך בלימת הרכב, נטענה לראשונה בטופס התביעה לדמי פגיעה שהגיש למל"ל ביום 18.4.05. יאמר כי מיפוי הכח שהוגש לתיק בית המשפט עולה כי התובע שכר את שירותי בא-כוחו ביום 3.3.05.

בהחלטתי מיום 26.3.08 סקרתי בהרחבה את גרסאות התובע כפי שנמסרו בכתב התביעה; בטופס התביעה לדמי פגיעה על צרופותיו; בטופס התביעה לגמלת נכות מעבודה; בהודעתו מיום 18.4.05 שנמסרה לחוקר המל"ל; בטופס התביעה לגמלת נכות מהעבודה.

בכל התיעוד המפורט בסעיף 13 לעיל, למעט כתב התביעה, התייחס התובע הן לויכוח והן לאירוע. בכתב התביעה התייחס התובע לאירוע בלבד.

אכן, כטענת הנתבעת, התובע לא זימן לעדות את מי מהעוברים ושבים שסייעו בידיו, לרבות, כנראה, נהג מונית מתחנת מוניות שבסמוך. איני סבור כי יש לזקוף לחובת התובע את אי זימונם של עדים אלו, על מנת לתמוך בטענתו כי מסר להם שהאוטם ארע כתוצאה מבלימת חירום ולא רק במהלך נסיעה, שכן ספק בעיני האם אכן ניתן היה לאתר את אותו נהג מונית ובודאי שלא את עוברי האורח.